אלו ימים קשים שעוברים עלינו בישראל, חודשים כבר... ובין התנגדות, לחצים ושיגרה אני אשתף כמה דברים על התערוכה "משאבי החוסן שלי" במרכז חוסן, שדרות. זו תערוכה שחלמתי אותה זמן מה..תערוכה שכולה פלסטלינה. כן ככה פשוט. במקום שאתחיל לחפש מילים, אני אעתיק לכאן חלק מהטקסט שכתבתי על התערוכה. מי שיצירה ועבודת כפיים לא זרה לו יודע שלעיתים קרובות היצירה היא הריפוי עצמו. מעצם קיומה היא יוצרת זרימה מהפנים החוצה, משקיטה את המחשבות, ומווסתת את העומס הרגשי והפיזי שקיימים בחיינו העמוסים. כשאני רק אוחזת בידי חתיכת פלסטלינה, מרככת ומעסה אותו אני עצמי מתרככת. אני יכולה להגיע בכוונה אחת לקרטון הריק אבל הפלסטלינה לוקחת אותי לאן שהיא רוצה...אני משחררת את השליטה, לא מצפה לדיוק, לניקיון, למרקמים חלקים.. ההפך- הלך הרוח שקיים בתוכי מוטבע בחומר הרך. המגע הפיזי עם הפלסטלינה יוצר בי תחושת רוגע, מעסה לי את כף היד. הידיים בכלל עובדות בקצב והראש נשאר מאחור עם עומס המחשבות.
תודה לשותפות ממרכז חוסן, עידית שחר והילה גונן. תודה לאמרי הורוביץ עץ וטבע- אמנות בעץ לבית ולגן על עיצוב וביצוע הקונסטורקציה היפיפיה והמסגרות הייחודיות לתערוכה. תודה ל- מרכז חוסן שדרות שמיד הפכו שותפים מלאים לרעיון התערוכה והוציאו אותה מן הכח אל הפועל. ותודה לכל האמנים.יות שהשמיעו את קול התושבים דרך יצירותיהם.ן המופלאות.
ואני אגיד שזו הייתה חוויה מלמדת בטירוף, מעצימה ומפתיעה לאללה. לא יכולתי לתאר לעצמי את התוצאה שלפניכן.ם (במציאות היא הרבה יותר וואו). כשהוצאתי את הקול קורא לא ידעתי לכמה אמנים יהיה חשק או כוח לצייר ציור במיוחד
לתערוכה בטכניקה וחומר שהוא לא הרגיל שלהם, אם בכלל.
בברכת - שנמצא את משאבי החוסן שלנו בימים אלו
