כבר שנים שאני עובדת עם פלסטלינה, יוצרת בעצמי ומלמדת אחרים.
אני יכולה להגיע בכוונה אחת לקרטון הריק אבל הפלסטלינה לוקחת אותי לאן שהיא רוצה...אני משחררת את השליטה, לא מצפה לדיוק, לניקיון, למרקמים חלקים.. ההפך- הלך הרוח שקיים בתוכי מוטבע בחומר הרך.
המגע הפיזי עם הפלסטלינה יוצר בי תחושת רוגע, מעסה לי את כף היד.
הידיים בכלל עובדות בקצב והראש נשאר מאחור עם עומס המחשבות.
לפני מספר חודשים התחלתי לחלום על תערוכה ששמה במרכז את הפלסטלינה. כשחשבתי למי אני יכולה לחבור, איפה הבית של התערוכה יכול להיות, מרכז חוסן עלה. מה יותר מתאים מזה- מדובר בחומר מקרקע ומווסת שמשתמשים בו המון בחדרי הטיפולים..
השותפות העמיקה את הרעיון הראשוני, יצאנו עם קול קורא עבור אמנים מקצועיים לצד חובבים, ללא דרישות סף להשתתפות בתערוכה. רצינו לקבל נקודות מבט שונות ברעיון, צבע והגשה.
אני מזמינה אתכם.ן להתבונן ולהעמיק בעבודות בכל אחת בנפרד ובכולן ביחד כקולאז' המספר סיפור. להקשיב ולחוש את תשובות האמניות לשאלה "מהם משאבי החוסן שלי?" אוסי גפן, אמנית, מורה לאמנות ואוצרת התערוכה
